כאשר מחממים את הזכוכית מיד לאחר הדפסה על גבי המסך, בעצם מדובר במשימה עדינה מאוד. יש צורך בחום מספיק כדי להעניק לזכוכית את החוזק הדרוש, אך אם החום יהיה גבוה מדי, הדיו עלול להישרף, או שהדפסים עלולים להיהרס. זו אכן בעיה של איזון עדין.
כדי לעשות זאת כראוי, אנו משתמשים במנורות אינפרא-אדום בעלות גלים קצרים. הסיבה לכך היא שמנורות אלו חודרות ישירות אל תוך הזכוכית, מה שמאפשר לנו לחמם אותה במהירות, מבלי שהדיו יישרף. אם ננסה לעשות זאת באמצעות שיטות מסורתיות, הדיו יישרף, וכתוצאה מכך הצבעים ייעלמו או שהקצוות יהיו מטושטשים. על ידי שינוי ההספק של המנורות, ניתן לחמם את הזכוכית מבלי לפגוע בדיו.
העניין קשור לעוצמת החום. אנו משתמשים במנורות בעלות הספק גבוה כדי להשיג את העלייה הפתאומית בחום הדרושה לחימום הזכוכית. אך אי אפשר פשוט לנחש – יש צורך למדוד את הטמפרטורה בכל חלק של הזכוכית. אם יש אזורים קרים, הלחץ על הזכוכית לא יהיה אחיד, והיא עלולה להישבר. זה פשוט כל כך.
בדרך כלל אנו משתמשים בצינורות קוורץ-הלוגן. הם מעולים מכיוון שהם מגיבים מיד. כשמפעילים אותם, החום נוצר מיד; כשמכבים אותם, החום נעלם. זה מאפשר שליטה מדויקת בזרימת החום, מה שלא אפשרי בשיטות אחרות.
אך יש גם חיסרון: הפעלת המנורות בעוצמה מלאה יוצרת כמות אדירה של חום על המסגרת של התנור. אי אפשר פשוט להגדיל את המתח כדי להאיץ את התהליך, ולקוות לטוב. אם מאווררי הקירור אינם יעילים מספיק, החיווט עלול להינזק.
זו בעיה של איזון – יש צורך למצוא את הקצב המושלם בין מהירות העבודה לבין עוצמת החום. כך, הדיו יתייצב בצורה מושלמת, מבלי להישרף, והזכוכית תקבל את הלחץ הדרוש לה.